מכל ארבעת האחיות, אליה הכי התחברתי – היא היתה סופרת.

"נשים קטנות" היה אחד הספרים האהובים עליי בתור נערה. בתור אחות לשלושה אחים, חצי מהחוויות שתוארו בספר היו לי זרות. אבל זה חלק מהכיף בקריאה, לא?
ההפתעה כל פעם כשפותחים את הספר , ההתרגשות, ההרגשה המדהימה הזאת כשמבקרים בעולם שונה כל כך משלך.

אני לא זוכרת איך הגיע לידי הספר, אני רק זוכרת איך הרגשתי כשהתחלתי לקרוא – ג'ו היתה סופרת. וטום-בוי. והאחות כמעט הכי גדולה.
האחות הגדולה היתה רצינית מדי לטעמי.
והאחות הכי קטנה היתה ילדותית.
ואת השלישית אני לא ממש זוכרת – היא לא השאירה עלי חותם.
אבל את ג'ו אני זוכרת – היא היתה כל מה שאני רציתי להיות.
רצינית ומיוחדת.

והכי חשוב – כי היתה פמיניסטית בעולם שבו זה עוד לא היה פופולארי.
היא רצתה עבור עצמה דברים, ואז הלכה והשיגה אותם.

היא בחרה במקצוע שאת תוצריו אני מעריכה.

החוויות והדרמות של "נשים קטנות" היו תמיד מיוחדות וצבעוניות- כלל לא כמו החיים שלי, אני מבטיחה לכם, והאחיות תמיד עברו אותן יחד. כשיש לך אחים ולא אחיות, את לא חווה את החוויות האלה – אלא לבד.ודרך הספר יצא לי להרגיש כאילו יש לי אחיות איתן אני חווה את הדרמות של גיל הנעורים.

אני מקווה שכל נערה שהיא בת יחידה תקרא את הספר הזה – ותרגיש כאילו יש לה אחיות.
אחיות כאלה כולנו צריכות לחוות לפחות פעם אחת בחיים..